<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן ה'</h1>
<h2>דף פא.</h2>
למחר בשבת אדם קם ממטתו והולך לעשות צרכיו בבית הכסא. ואע"פ שאסור לטלטל אבנים בשבת, מותר להכניס לבית הכסא ג' אבנים מקורזלות לקנח בהם. ומטלטלן. ושיעורן כמלא היד. ודוקא מקורזלות שהן חלקות. דמשמע שלכך הן עשויות. ואם הוא למטה ורוצה לעלות לגג לעשות צרכיו, מותר להעלותם, דגדול כבוד הבריות. אדמה שהיא קרובה להתפרר אסור לטלטלה לקנח בה. ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהם, ירדו עליהם גשמים ונשקעו בטיט, אם אין רישומן ניכר אסור לטלטלן ואפילו גדולות. היו לפניו צרור ועשבים, אם היו העשבים רכים מקנח בהם. ואם לאו מקנח בצרור.
<h2>דף צה.</h2>
ומנהג הנשים לכבד את הבית ומרביצין אותו וכן התיר רבינו אלפאסי ז"ל לכבד את הבית ואפילו במכבדות של תמרה. וכתב ז"ל בפרק כל הכלים דהאידנא דסבירא לן כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, שרי. וקאי בין אמכבד את הבית ובין אמרבץ, וכן כתב רב האיי ז"ל. ובעל הלכות כתב דאפילו בדהוצי שרי, דאין כאן משום אשויי גומות. ויש שהיו אוסרין ואפילו ביום טוב לכבד את הבית משום דאתי לאשוויי גומות והוי פסיק רישיה ולא ימות והוא אחד מן הג' דברים שאמר רבן גמליאל להקל ואין חכמים מודים (ביצה כ"ב, ב'), ורי"ף ז"ל כתב דההיא חכמים ר' יהודה היא ולא קיימא לן כותיה. וכן פסק מורי הרשב"א ז"ל שמותר לכבד ולרבץ ואע"פ שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטלן הוא ז"ל התיר מטעם (שהוה ליה) שהן לו כגרף של רעי, וכל דבר מטונף כגון מי רגלים וצואה אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן משם לאשפה. ואפי' הגרף הרעי עצמו ולא על ידי כלי, דקא אמרינן התם (שבת קכ"א, ב') נקטוה בצוציתיה כלומר עכבר שהיה מוטל בבשמים וצוה החכם לתופשו מזנבו ולהשליכו לחוץ. ואם לא היה בחצר שיושב שם כי [אם] בחצר [אחר] כופין כלי על הצואה כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן כדאיתא פרק כל כתבי (שם). וכן מטלטלין כנונא אגב קטמיה. פי' אותו שקורין אלקנון וצריך לעפר אע"פ שיש עליו שברי עצים שהן אסורין לטלטל מחמת איסור. והטעם מפני שהוא כגרף של רעי, כן פירש ר"מ ב"ם ז"ל. ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, ואם נעשה מאיליו מוציאין אותו.
<h2>דף קיג.</h2>
ואין מציעין את המטות בשבת אלא אם דעתו לישן עליהם בשבת. אבל לצורך מוצאי שבת לא. אבל מליל שבת לשבת מציעין.
<h2>דף קיח.</h2>
ומדיחה האשה הקערות בליל שבת ובשבת לצורך הסעודה, אבל שלא לצורך אסור. אבל הכוסות מדיחן כל עת שירצה שאין קבע לשתיה.
<h2>דף קכד:</h2>
ומנהג הנשים לכבד את הבית ומרביצין אותו וכן התיר רבינו אלפאסי ז"ל לכבד את הבית ואפילו במכבדות של תמרה. וכתב ז"ל בפרק כל הכלים דהאידנא דסבירא לן כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, שרי. וקאי בין אמכבד את הבית ובין אמרבץ, וכן כתב רב האיי ז"ל. ובעל הלכות כתב דאפילו בדהוצי שרי, דאין כאן משום אשויי גומות. ויש שהיו אוסרין ואפילו ביום טוב לכבד את הבית משום דאתי לאשוויי גומות והוי פסיק רישיה ולא ימות והוא אחד מן הג' דברים שאמר רבן גמליאל להקל ואין חכמים מודים (ביצה כ"ב, ב'), ורי"ף ז"ל כתב דההיא חכמים ר' יהודה היא ולא קיימא לן כותיה. וכן פסק מורי הרשב"א ז"ל שמותר לכבד ולרבץ ואע"פ שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטלן הוא ז"ל התיר מטעם (שהוה ליה) שהן לו כגרף של רעי, וכל דבר מטונף כגון מי רגלים וצואה אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן משם לאשפה. ואפי' הגרף הרעי עצמו ולא על ידי כלי, דקא אמרינן התם (שבת קכ"א, ב') נקטוה בצוציתיה כלומר עכבר שהיה מוטל בבשמים וצוה החכם לתופשו מזנבו ולהשליכו לחוץ. ואם לא היה בחצר שיושב שם כי [אם] בחצר [אחר] כופין כלי על הצואה כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן כדאיתא פרק כל כתבי (שם). וכן מטלטלין כנונא אגב קטמיה. פי' אותו שקורין אלקנון וצריך לעפר אע"פ שיש עליו שברי עצים שהן אסורין לטלטל מחמת איסור. והטעם מפני שהוא כגרף של רעי, כן פירש ר"מ ב"ם ז"ל. ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, ואם נעשה מאיליו מוציאין אותו.
